לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה יצאה קבוצה קטנה של ציירים יהודים לארה"ב או מערב אירופה מחשש להתקפה גרמנית על פולין. אולם הרוב לא החליט לנקוט בצעד זה ונשאר במדינה הכבושה בידי הגרמנים. עד סוף ימיהם המשיכו רבים מהם בפעילותם האמנותית. אחרים, לבקשת הגרמנים, אולצו ליצור יצירות אמנותיות שונות כדי להציל את חייהם או להגביר את סיכויי הישרדותם.

המקרה המפורסם ביותר של שימוש בכישרון של אמנים יהודים הוא עיטורי הקיר שיצר ברונו שולץ בווילה של פליקס לנדאו, המפקח על הגטו בדרוהוביץ', ששרדו עד היום. בגטו לודז' אולצו היהודים להקים סטודיו מיוחד לייצור גרפיקה בהזמנת ה-SS המקומי. תא דומה פעל בביאליסטוק, בו הורו על יהודים מוכשרים לזייף ציורים ידועים, אותם מכרו הגרמנים אז בשווקי העתיקות של מדינות ניטרליות.

אמנים, כמו גם נציגי מקצועות אחרים בתנועת האינטליגנציה, ננעלו בגטאות ונמנעה מהם האפשרות להרוויח כסף, ומבחינה חומרים מצבם היה קשה מאוד. מוסדות מעטים עזרו להם, כולל היודנראט בוורשה, ברכישת יצירות של אמנים נבחרים. אחרים קיבלו פקודות. לדוגמה, שמחה טרכטר, פליקס פרידמן ומקסימיליאן אליוביץ' קישטו את האולם הייצוגי של מושב המועצה היהודית בגז'יבובסקה ואחרים עבדו על ויטראז'. נשיא היודנראט של ורשה, אדם צ'רניקוב בעצמו, ניסה להקל על כאבם של הציירים על ידי קניית ציורים מהם. הוא הזמין דיוקן של עצמו מרומן קרמשטיק.

האמנים גם ניסו לפתח ארגוני עזרה עצמית בתעשייה. היה מטבח לאינטלקטואלים בגטו ורשה וכן בגטו לודז'. הם נוסדו בוורשה על ידי אמנים חזותיים. עם זאת, רובם נאלצו לסגת. לפעמים עבודה חדשה סיפקה שכר טוב באופן בלתי צפוי. הכנסה נוצרה, למשל, ממפעל השחזת אבנים, ששכן בגטו ורשה ברחוב מילנה, שהוקם באטלייה שלהם על ידי ולדיסלב ויינטראוב ואברהם אוסטרץ.

רוב האמנים לא שרדו את השואה, אבל באופן מסוים הם השאירו מאחור את יצירותיהם שנמסרו לפולנים, שהיו תיעוד מרגש של אימת השואה. חיי היומיום של הגטאות הוצגו על ידי רומן קרמשטיק בוורשה, ועל ידי ישראל לייזרוביץ' ונתן שפיגל בלודז'.