לאחר כיבוש פרוסיה המזרחית, מסדר בית החולים של מריה הקדושה של הבית הגרמני בירושלים, הידוע בכינויו המסדר הטבטוני, שהובא לפולין במאה ה-13, הפך לאיום גדול גם על פולין, שכן היא הצליחה להקים מדינה עצמאית משלה בגבולותיה, עם תביעות לאזורי גבול.
בין השנים 1320-1339 היו היחסים הפולניים-טבטונים מתוחים מאוד. בתקופה זו התנהלו שני משפטים בין הפולנים לאבירים הטבטונים, במטרה שהצד הפולני יחזיר לעצמו אדמות שנכבשו על ידי המסדר הטבטוני. שניהם נוהלו על ידי שליטים פולנים – ולדיסלב הראשון לוקיטק ובנו קז'ימייז' השלישי ויילקי.
המשפט הראשון התקיים באינוורוצלב, והמחלוקת דאז הייתה על גדנסק פומרניה, שנתפסה בבגידה על ידי האבירים הטבטונים בשנת 1309. כתוצאה מפסקי הדין של השופטים, הם נצטוו להחזיר את האדמה הזו ולשלם פיצוי גבוה. עם זאת, המדינה הטבטונית לא הכירה בפסקי דין כאלה. הרכב שופטים שני שמונה באותו משפט החליט, בתורו, להשאיר את שטחי דובז'ין ואת קויאוויה לפולין, ולהחזיר את גדנסק פומרניה, שהפעם לא הסכים לה קזימיר הגדול, שעירב את האפיפיור.
המשפט השני התקיים בוורשה בשנת 1339. תושאלו 126 עדים. הפעם, פסק הדין היה נוח מאוד לשליט הפולני – האבירים הטבטונים היו אמורים לתת לו את כל הקרקע שנכבשה, לכסות את עלויות המשפט, ובנוסף לשלם פיצוי של 200,000 מטבעות.
המסדר הטבטוני שוב לא הכיר בפסק הדין, והתנגד להחלטות אלה. ההסדר הסופי בעניין אדמות המחלוקת הובא רק על ידי הסכם קאליש, שנחתם ב-1343, שבו עברה גדנסק פומרניה לידי האבירים הטבטונים כ"נדבה נצחית".