כ-210 אלף יהודים וכ-72 אלף פולנים מתו בבזירק ביאליסטוק (מחוז ביאליסטוק), שהוקם ביולי 1941. בזמן הכיבוש הגרמני הוא כלל את מחוז ביאליסטוק שלפני המלחמה (ללא אזור סובלקי), וחלק מתושבי פרוז'ני וברסט פוביאט ממחוז פולסיי לשעבר. בסתיו 1941 הורחב שטח המחוז על ידי מחוז גרודנו.

הגטו הגדול ביותר אורגן בביאליסטוק וגרו בו 40-60 אלף תושבים. פירוקו החל בפברואר 1943. האוכלוסייה היהודית ששרדה התרכזה בגטו הקטן כביכול, שגם חדל להתקיים. הגירושים החלו ב-8 בספטמבר 1943, ותושביו נשלחו למחנות השמדה (בלז'ץ', אושוויץ-בירקנאו) ולמחנות ריכוז (מיידנק).

כמה יהודים שרדו את פירוק המכונות במפעלים, מיון והובלה של רכוש פוסט-יהודי שהועבר למחסנים ברחוב קוליובה, בכפוף ל-Treuhandstelle. מאוחר יותר, שבויי מלחמה שהתגוררו בצריפים ליד תחנת הרכבת עזרו לנקות את הגטו מדברים שהיו יותר יקרי ערך.

האירוע הטרגי האחרון שהשפיע על יהודי ביאליסטוק האחרונים היה הקמת קומנדו 1005. הוא כלל 43 אנשים והוא אורגן על ידי ולדמר מאכול (SS-Hauptsturmführer) במטרה לטשטש את עקבותיהם של הפשעים הנאצים. ביולי 1944 הבינו היהודים מקומנדו 1005 שהגרמנים ירצו לרצוח אותם, אבל סיכוייהם לברוח היו מוגבלים מכיוון שהם נכלאו ושוחררו רק ל"פעולות". רק בזמן ההוצאה להורג החליטו ה"מעשנים", כפי שכונו, להימלט. תשעה מהם הצליחו, 34 נורו. במשך 14 ימים שהו היהודים ברי המזל במחבוא עד תום הכיבוש הגרמני.

חיים ורובל שרד, עד במשפט מאכול בביאליסטוק, ושמעון עמיאל, שדיווח כיצד ניסו הגרמנים להיפטר מראיות הפשע וטשטשו את עקבות הרציחות. הוא העיד כי במאי 1944, במשך שמונה שבועות יצאה מכונית מהכלא בביאליסטוק כדי להעביר את חברי הקומנדו באזיקים למקומות הרצח ההמוני ליד אוגוסטוב, גרודנו, סיידלצה וביאלסטוק, שם הם נצטוו לשרוף את הגופות, לטחון את העצמות ולפזר אפר בכאב מוות.

מעריכים כי מתוך כלל תושבי הגטו שרדו את המלחמה 260 איש, בעיקר במחנות ובחוליות פרטיזנים וכן כאלה שהתחבאו ב"צד הארי".