לפני מלחמת העולם השנייה, זביסלב רוהר היה תעשיין פולני. משנת 1939 הוא חי בארה"ב, שם הקים חברה לייצור ציוד רפואי, כולל מחטים חד פעמיות, שכבשו את השוק האמריקאי. בשנת 1964 הכיר איגוד הרפואה האמריקאי במחט החד פעמית כאחד החידושים החשובים בעולם הרפואה ברבע המאה האחרונה.

זביסלב רוהר נולד ב-1902 בלבוב, שם עבד כמנהל קהילת תחומי הכרייה והמטלורגיה לפני המלחמה. זה היה תאגיד שהוקם בשנת 1929. עד סוף שנות ה-30 הוא הפך לתאגיד הכרייה והמטלורגיה הגדול ביותר בפולין, וייצר כמעט 40% מכלל המתכות של הרפובליקה השנייה כולה. לאחר שפולין נכבשה על ידי הרייך השלישי וברית המועצות, חיסלו הכובשים הגרמנים את הקהילה ונכסיה הוחרמו על ידי חברות גרמניות.

רוהר ברח לארה"ב בסוף 1939. שם, בשנת 1940, הקים את חברת ייצור המוצרים 'רוהר' בווטרברי (קונטיקט). החברה התמחה בייצור מזרקים ומחטי הזרקה לשימוש חוזר. בקצב מהיר במיוחד, תוך שלוש שנים היא עלתה למקום השלישי בקרב יצרניות המחטים בארה"ב.

ייצור ציוד רפואי נמשך ללא הפרעה עד 1955, כאשר ווטרברי נפגעה משיטפון. מכיוון שזה הרס את קו הייצור, החליט רוהר תוך כדי בנייה מחדש של המפעל להכניס את מה שהתברר כחידושי מפתח.

עד לאותה נקודה, המחטים הניתנות לשימוש חוזר שסיפק לשוק היו עשויות מפלדת אל חלד. הן הוטבעו במחזיק ברונזה, שהיה מצופה בניקל כדי שהברונזה לא תגיב עם התרופות הניתנות. למחט כזו היה מחיר גבוה – עלות של בין 2 ל-3 דולר ליחידה.

כפי שכתב סלבומיר לוטיס, מחבר "ממציאים פולניים", הניסוי של רוהר כלל החלפת הברונזה המצופה ניקל באלומיניום זול יותר. זה הפחית את עלות המזרק ל-2.5 סנט ליחידה, מחיר נמוך פי 70 מהגרסה הניתנת לשימוש חוזר. הפתרון החדשני הקפיץ את החברה של רוהר למקום השני ברשימת יצרניות המחטים הגדולות בארה"ב.

ברגע הצמיחה הגדולה ביותר של החברה שלו, כלומר בסוף שנות ה-50, החליט רוהר למכור אותה: תחילה נרכש המפעל על ידי תאגיד ברונסוויק ואחר כך על ידי שרווד תעשיות רפואיות.

הפעילות העסקית לא הפריעה לרוהר להיות פעיל בקרב הקהילה הפולנית. לשם כך הוקמה קרן וונדה רוהר – אשתו של התעשיין – לתמיכה בממציאים פולנים.