בעוד שבמערב אירופה בערו מוקדים עם כופרים וסכסוכים דתיים השתוללו, שרר שלום בפולין ובליטא. האצולה של חבר העמים הפולני-ליטאי החליטה שסובלנות דתית היא האפשרות הטובה יותר.
בשנת 1572 מת שליט חבר העמים הפולני-ליטאי – כלומר ממלכת פולין המשולבת והדוכסות הגדולה של ליטא – זיגיסמונד השני אוגוסטוס. מותו הביא אינטררגנום וצורך בבחירת מלך חדש. באותה תקופה, במדינה הפולנית-ליטאית, נבחר המלך החדש על ידי האצולה. לשם כך כונסו פרלמנטים יוצאי דופן.
בחבר העמים הפולני-ליטאי כללו נציגי האצולה שהשתתפו בפרלמנט קתולים, לותרנים, קלוויניסטים ואריאנים. המצב היה דומה בחלק המערבי של אירופה, אבל היו שם סכסוכים דתיים, לעתים קרובות עימותים עקובים מדם, כמו ב-23-24 באוגוסט 1572 בפריז. אירוע זה מכונה בהיסטוריוגרפיה טבח ההוגנוטים.
היעדר מחלוקות וסכסוכים דתיים באותה תקופה נבע מחוק הקונפדרציה של ורשה, שנחתם ב-28 בינואר 1573 בכנס הכינוס. הוא נגע לקתולים ולפרוטסטנטים אך לא כלל את האריאנים. יתרה מזאת, הוא חל רק על האצולה והבורגנים של ערי המלוכה. עם זאת, הוא לא כלל איכרים, שאת דתם יכלה האצולה לכפות. החוק הבטיח "שלום תמידי" בין הדתות השונות והבטיח של"מתנגדים" יהיו זכויות שוות עם הקתולים, כמו גם את הגנת המדינה.
למרות כמה פגמים, חוק הקונפדרציה של ורשה היה המסמך הראשון שהבטיח בחוק סובלנות דתית רחבה כל כך באירופה. הוא נכלל במה שנקרא המסמכים ההנריאנים. משמעות הדבר היא שכל מלך שנבחר לאחרונה היה צריך להישבע למלא אחר העקרונות הללו. הטקסט של החוק נרשם ברשימת זיכרון העולם של אונסק"ו.