כשפולין קיבלה בחזרה את עצמאותה, חשבה הכמורה הקתולית על ארגון עליה לאומית לרגל לארץ הקודש. אולם זה היה אפשרי רק בשנת 1934 כאשר 112 איש ביקרו בירושלים בין ה-15 ל-30 במאי.

המאמצים הראשונים לארגן עולי רגל נעשו מיד לאחר קבלת העצמאות, אך הם נקטעו על ידי מלחמות ולאחר מכן על ידי המשבר הכלכלי. באותה תקופה היו הקומיסרים של ארץ הקודש בפולין (שמקום מושבם היה בקרקוב) בשנים 1911 עד 1923 האב זיגמונט יניצקי ובשנים 1923-1930 האב קמיל מאניק. הנזיר האחרון עשה מאמץ אינטנסיבי במיוחד לארגן את העלייה לרגל הלאומית. בשנות ה-20 פרסם בפולין את "קול ארץ הקודש. ירחון האגודה הדתית של צבא הצלב הקדוש". כפי שכתב בהקדמה לגיליון מספר 11, "מטרת הירחון היא להרחיב, ככל הניתן, את המידע הנוגע לאותם מקומות שבהם ישו מושיענו נולד, חי, לימד, ולבסוף, בגבעת הגולגולתא, הציע את חייו על הצלב ככופר עבורנו". לירחון היו נמענים רבים – למעלה מ-60,000 איש השתייכו לאגודת צבא הצלב הקדוש.

בעלייה לרגל הראשונה במאי השתתפו 30 כמרים. הטיול הקבוצתי אורגן על ידי המארגן הפולני המוביל דאז של תיירות חוץ, כלומר סוכנות הנסיעות הפולנית "פרנקופול" מוורשה. בשיתוף פעולה עם הנציב והליגה הקתולית בקטוביץ, וכן עם חברת "צליינים" בפוזנן, קיבלה הסוכנות את המועמדים לעלייה לרגל.

נתיב עולי הרגל החל מקרקוב, ומשם ברכבת לרומניה, משם יצאה הספינה הפולנית "פולוניה" בנמל קונסטנטה. היא הגיעה לחופי יפו ב-20 במאי. ואז, באותו יום, עלו עולי הרגל לירושלים באוטובוס.

במהלך שהותם בארץ הקודש, עולי הרגל ביקרו במקומות החשובים ביותר הקשורים לנצרות, בעיקר לישו. הם ראו את חדר הסעודה האחרונה, כנסיית דורמיציון של מרים הקדושה, כנסיית הקבר, בית לחם, כנסיית פאטר נוסטר בהר הזיתים, קנה הגליל, טבריה. חוויות בלתי נשכחות חיכו לעולי הרגל גם בכותל המערבי ובמסגד עומאר. מחוץ לירושלים נסעה הקבוצה ברכב.

בדרך חזרה, ביקרו עולי הרגל בנקודות עניין נוספות כמו אתונה ואיסטנבול, ובמהלך מסעם באונייה השתתפו בהרצאות הנושאיות.

הצלחת העלייה לרגל ב-1934 הובילה לכך שבשנה שלאחר מכן התכנסה שוב קבוצה של אנשים שהיו מוכנים להגיע לארץ הקודש.