לפני מלחמת העולם השנייה, כ-40% מאוכלוסיית בלחטוב היו יהודים. רובם עבדו באריגה ובתעשיות טקסטיל בקנה מידה קטן. במרץ 1941 הקימו הגרמנים את הגטו בעיר ששיכן 5,000 איש, בהם יהודים מעיירות סמוכות אחרות – קלשצ'וב, דובז'לוב ובלחטובק.

משטר קפדני הונהג בגטו כבר מההתחלה. היהודים הכלואים שם הורו להישאר בבתיהם, והם הורשו לצאת רק בשעות מוגדרות ומצומצמות. הכובש הגרמני שלל מהם דלק, והיהודים שהוקצו לעבודת כפיים נאלצו לעבוד כעבדים. מנת המזון היומית הייתה 250 גרם לחם.

כבר בסתיו 1940 הוקמה בשטח הגטו מתפרה של האחים פרייטאג, שפעלה במשך שנתיים. המתפרה קיבלה חשיבות מיוחדת לאחר פרוץ המלחמה עם ברית המועצות כיוון שתפרו ותיקנו בה את הציוד לוורמאכט. בסופו של דבר הועסקו בה למעלה מ-600 עובדים.

המשטרה היהודית ומועצת הזקנים עסקו בתפקידים מנהליים בגטו. לאחר ניסיון התערבות מול הרשויות הגרמניות בנוגע להקצאת דלק למטבח, פוטר מתפקידו אחד מנשיאיה, א. ארליך, ולאחר מכן נתלה. ממשיכו, בוגדנסקי, הועבר למחנה ההשמדה מהתחנה ברדוגושץ'.

הקהילה שחיה בגטו נהרגה בהוצאות המוניות להורג על ידי הגרמנים וכתוצאה ממגיפות שנגרמו מתנאים סניטריים ותזונתיים ירודים ביותר. באביב 1942 החלו שלטונות הכיבוש הגרמניים בהכנות לפירוק הגטו. מתפרות וסדנאות נגרות הועברו עם העובדים בהן לגטו לודז'. 5,000 היהודים הנותרים הועברו למחנה ההשמדה חלמנו שעל הנר. הטרנספורט האחרון לחלמנו היה ב-18 באוגוסט 1942.