ב-14 באוגוסט 1941, בבונקר של בלוק 11, הידוע כבלוק המוות, של מחנה הריכוז הגרמני אושוויץ-בירקנאו, נרצח האב הפרנציסקני הפולני מקסימיליאן מריה קולבה בזריקה קטלנית של פנול. הוא הקריב את חייו בתמורה לאסיר אחר במחנה.

ריימונד קולבה נולד ב-8 בינואר 1894 בזדונסקה וולה, השני מבין חמשת הבנים של יוליוש ומריה לבית דאברובסקי. לאחר לידתו עברו הוריו של הנזיר לעתיד ללודז' ולאחר מכן לפביאניצה. שניים מאחיו של ריימונד מתו בילדות המוקדמת. הוריו ניסו את כוחם במסחר וניהלו חנות קטנה, אך נאלצו לוותר עליה. לפרנסת המשפחה הם עבדו במפעל הטקסטיל קרושה-אנדר בלודז'.

בתמיכתו של כומר הקהילה המקומי, ריימונד הצעיר הפך לתלמיד בבית הספר התיכון פביאניצה. במהלך לימודיו, הוא גילה עניין רב במתמטיקה ובפיזיקה. בתקופה זו הוא חווה התגלות של מריה הקדושה, שהשפיעה לחלוטין על חייו.

ב-1907, יחד עם אחיו הגדול פרנסיס, הוא עזב את בית המשפחה ונכנס לסמינר הקטן של הפרנציסקנים בלבוב. שנה לאחר מכן הצטרף אליהם האח השלישי יוזף. לאחר סיום לימודיו ב-1910, ריימונד נכנס למסדר הפרנציסקני ולקח את השם מקסימיליאן. ב-1912 שלחו אותו הממונים עליו ללמוד ברומא. שם, ב-1915, קיבל את הדוקטורט שלו בפילוסופיה, וארבע שנים לאחר מכן גם בתיאולוגיה. בנוסף, בזמנו הפנוי העמיק את ידיעותיו בפיזיקה. הוא כתב מאמר, דבר יוצא דופן עבור נזיר, שכותרתו "את'רופלן על כלי רכב בין-כוכבי".

ברומא, הוא נדר את נדריו הנצחיים, בנוסף לקח את השם מריה, והוסמך לכומר בשנת 1918. במהלך שהותו שם, הוא היה עד לנאומים נגד הכנסייה. זה גרם לו להקים את "האבירים הטהורים" כדי להמיר את דתם של אנשים. חברי האיגוד הפקידו בכל יום את גורל החוטאים בידיה של "מריה הטהורה". מקסימיליאן נשאר נאמן לכוונה זו עד מותו.

ב-1919 הוא חזר לפולין החופשית והעצמאית, והממונים עליו כיוונו אותו למנזר בקרקוב. שם הוא לימד היסטוריה של הכנסייה בסמינר הנזירי. הוא החל בעבודת הכמורה, והתמקד בעיקר בפולחן של "מריה הטהורה". ב-1922 הוא החל לפרסם את כתב העת "האביר הטהור", שמפורסם עד היום. המחזור הראשוני שלו גדל באופן עקבי: בהתחלה היו 5,000 עותקים, ב-1927 כבר 70,000, ולפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939 הגיע ל-750,000 עותקים.

עבודת הכמורה של האב מקסימיליאן נקטעה בגלל שחפת. כדי לרפאו, ממוניו הדתיים שלחו אותו לטיפול בזקופאנה. ב-1922 הוא הועבר למנזר בגרודנה. משם, בהסכמת הרשויות הדתיות, עבר ב-1927 לטרזין, ליד ורשה, שם הקים מנזר חדש, נייפוקלנוב.

באפריל 1930, עם כמה נזירים, הוא נסע ליפן, שם לקח על עצמו פעילות מיסיונרית. בפאתי נגסאקי, הוא הקים בית נזירי והחל לפרסם ביפנית את "האביר הטהור". ב-1936 חזר לפולין והפך לממונה על מנזר נייפוקלנוב, שהפך למרכז משגשג. בשנת 1939 היו שם 13 כמרים, 18 תלמידי סמינרים, 527 אחים בעלי הכשרה, 82 מועמדים להכשרת אחים ו-122 נערים שלמדו בסמינר הצעיר. הפרנציסקנים פרסמו מספר כותרים בעיתונות, בנוסף ל"אביר הטהור". ללוח השנה המודפס של "הטהור" לבדו הייתה תפוצה של למעלה מ-400,000 עותקים. משנת 1938 החלה לפעול בנייפוקלנוב גם תחנת רדיו.

התפתחות דינאמית זו של יוזמותיו של קולבה נקטעה באכזריות על ידי פרוץ מלחמת העולם השנייה. המנזר נכבש על ידי הגרמנים ב-12 בספטמבר 1939, ושבוע לאחר מכן נעצר על ידי הגרמנים האב מקסימיליאן, יחד עם נזירים נוספים. בדצמבר הוא והאחרים שוחררו והם חזרו לנייפוקלנוב. שם פתח קולבה את שערי המנזר בפני פולנים ויהודים שנעקרו על ידי הגרמנים ממערב פולין, והעניק להם מקלט וטיפול.

ב-17 בפברואר 1941 שוב נעצרו האב מקסימיליאן וארבעת אחיו על ידי הכובשים הגרמנים ונשלחו לכלא פאביאק בוורשה. משם, הגרמנים גירשו אותו למחנה הריכוז אושוויץ ב-28 במאי 1941. בהגעתו קיבל מספר מחנה 16670. מעניין שפגש שם את תדיאוש "טדי" פייטריקובסקי, מתאגרף לפני המלחמה שנשלח לאושוויץ בטרנספורט הראשון מטרנוב ב-14 ביוני 1940.

בסוף יולי 1941 ברח אסיר מהמחנה. הגרמנים אספו את כל האסירים מהבלוק של הנמלט בכיכר המסדר. כנקמה הם בחרו 10 אסירים וגזרו עליהם עונש מוות ברעב. אחד מהם היה פרנצישק גאיובניצ'ק, שהתייסר מהידיעה שיעזוב את משפחתו. לאחר מכן פנה האב מקסימיליאן לשלטונות המחנה, ושאל אם יוכל להקריב את חייו עבור גאיובניצ'ק. הגרמנים, לאחר שנודע להם שקולבה הוא נזיר, אפשרו לו לבצע את ההחלפה ולקחו אותו לבונקר מתחת לבלוק 11. שם, יחד עם אסירים אחרים, הוא חיכה למות ברעב. ב-14 באוגוסט 1941, האב מקסימיליאן, לאחר שבועיים, הוצא למוות בזריקת פנול.

בשנת 1971 הוכרז קולבה מבורך ובשנת 1982 קדוש. פרנצישק גאיובניצ'ק שרד את המלחמה, מת ב-1995 ונקבר בבית הקברות של מנזר נייפוקלנוב. אחיו של מקסימיליאן פרנצישק קולבה נשלח אף הוא לאושוויץ ב-1943 ומת ב-23 בינואר 1945 במחנה הריכוז מיטלבאו.

הקדוש מקסימיליאן מריה קולבה הוא הפטרון של המשפחות, החשמלאים ומאז 1999 גם של תורמי דם של כבוד. הפסל שלו מעטר גם את חזית מנזר וסטמינסטר בלונדון.