היסטוריונים והיסטוריונים של אמנות מסכימים באותה מידה כי קשה יהיה כיום לציין מדינה אחרת מלבד פולין שאיבדה את חלק הארי במורשת התרבותית שלה כתוצאה ממלחמות. האובדן הגדול ביותר מבחינה זו התרחש במהלך הפלישה השוודית של 1655 ומלחמת העולם השנייה.
למרות שהיו מעשי שוד רבים של יצירות אמנות בהיסטוריה של מדינת פולין עד המאה ה-17, רק במהלך מלחמת הצפון (1655-1660), הידועה במסורת ההיסטורית הפולנית כמבול השוודי, חוותה פולין את גירוש משאבי הספריות והארכיונים הפולניים ההמוני.
האוצר הגדול ביותר של יצירות האמנות המפורסמות ביותר של פולין באותה תקופה היה הטירה המלכותית בוורשה. האוספים הוגדלו בעיקר על ידי המלכים זיגיסמונד השלישי ואזה ולדיסלאוס הרביעי. הם העשירו את האוספים המלכותיים בפסלים עתיקים, ציורים, בדים, שטיחים, כלי נשק והדפסים וכתבי יד ישנים, וכן תכשיטים שונים. האוסף כולו נלקח על ידי הצבא השוודי בשנת 1655, שבזז את אדמות פולין לחלוטין יחד עם צבאות טרנסילבניה וברנדנבורג. המלך קרל גוסטב ואנשיו שדדו את פולין עד כדי כך שעד היום שרדו מעט מונומנטים מתקופת הבארוק. מומחים לנושא לא מגזימים כשהם מדגישים כי במהלך השנתיים של נוכחות האויב בפולין הפכה המדינה למדבר תרבותי. בסך הכל נלקחו במהלך תקופה זו שבע ספינות שלל מלחמה, בעיקר יצירות אמנות.
ורשה סבלה הכי הרבה מכל ערי פולין ומרכזי התרבות. מעשי הביזה ניזונו משנאת פולין והפולנים – אפילו המסגרות, רצפות העץ והאבן של הטירה המלכותית נתלשו בחיפוש אחר אוצרות. הנחישות של השוודים הייתה כל כך חזקה שכל 32 עמודי הטירה הקיימים משיש נישאו גם הם במורד הנהרות לשוודיה. עקבות של נוכחות חיילי אויב בטירה היו גללי הסוסים שנמצאו בכל מקום….
קרקוב חוותה גורל דומה. קתדרלת קרקוב נשדדה שבע פעמים. המעשה הברברי ביותר בוצע על ידי מושל קרקוב, גנרל פול וירץ, אשר תלש בעצמו את לוחות הכסף מארון הקבורה החיצוני של סטניסלאוס הקדוש. גם קברי המלכים נפתחו ונשדדו מהם חפצי ערך. אולם השודדים לא הצליחו למצוא את תכולת אוצר הכתר, שנלקח מראש והוסתר בשלזיה. גם פריטים מוואוול שרדו.
שלל המלחמה היווה את הבסיס לספריית האוניברסיטה שנוצרה אז באופסלה. היום אנו יודעים שהם הגיעו בעיקר מספריית יאן קז'ימייז' בוורשה, אוספי הספרים של מכללות ישועיות בפוזנן, בין היתר, ומספריות הבישופים של וארמיה. חלק נכבד מהאוסף הפולני הזה נשאר באופסלה ולא חזר לפולין.
גל נוסף של ביזה של רכוש תרבותי פולני התרחש בפולין עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. הגרמנים נבדלו מכל הבוזזים האחרים בתקופת המלחמה בכך שיצרו מראית עין של חוקיות על פי חוק הכיבוש בכך שגזלו מהמדינה הפולנית את מורשתה התרבותית. כבר ב-16 בדצמבר 1939 הופיע בממשל הכללי צו על החרמה כללית של חפצי אמנות בשטחו. לפיכך, על פי חוק הכיבוש, נאסרה החזקת 'רכוש תרבות', לרבות אפילו מזכרות משפחתיות והיסטוריות מלפני 1850.
לאופי השיטתי וחסר ההבחנה של החיפוש אחר חפצי האמנות היקרים ביותר על מנת לבזוז מוסדות פולניים היו תוצאות טרגיות מאוד, שכן הגרמנים ביצעו את הפעולות הללו בשיטתיות רבה, ואף הנפיקו קבלות. מסמך כזה הונפק, למשל, למשפחת צ'ארטוריסקי, אך גם למנהלי כמה מוזיאונים. כל החפצים נאספו באופן זמני על ידי הכובשים בספרייה היגילונית.
לאחר הובלתם לבניין הספרייה, נערכה ספירת מלאי של השלל, ונבחרו למעלה מ-500 מהפריטים היקרים ביותר, כולל 88 מאוסף צ'ארטוריסקי. היקר ביותר היה הציור "דיוקן של צעיר" מאת רפאל סאנטי. כל העבודות תוארו וצולמו. פעולה זו הגיעה לשיאה במסמך שכותרתו 'Sichergestelte Kunstwerke im Generalgovernement'. זה היה קטלוג של יצירות אמנות 'מאובטחות' בממשל הכלי. ראוי לציין שבשום מדינה כבושה אחרת לא הופק מלאי כזה של סחורות שנתפסו. הוא אף פורסם בדפוס ב-1940, אמנם במהדורה קטנה, אך בכל זאת ראוי לציין שהוא ייצג רמת עריכה גבוהה, כלומר, האספנים הגרמנים שאליהם הוא כוון כלל לא התביישו בעובדה שעבודות האמנות הגיעו מביזה בזמן מלחמה. לקטלוג צורפו תיקים כרוכים באלגנטיות ובהם 478 תצלומים.
האדם החשוב ביותר שאחראי לביזה הגרמנית בפולין הכבושה היה קייטן מוהלמן (1898-1958), היסטוריון אמנות אוסטרי, ראש המחלקה הראשית למדע וחינוך של הממשל הכללי. הוא היה חלק מקבוצה בלתי רשמית, הידועה בשם "דינסטלה מוהלמן" (משרדו של מיהלמן), שעסקה ביצירות אמנות גנובות באוסטריה, בלגיה, צרפת, הולנד ופולין, כולל יצירות השייכות ליהודים. לאחר המלחמה הוא נמלט מאחריות. הוא התפרנס כסוחר אמנות, וכונה על ידי עיתונאים אמריקאים "אחד מבוזזי האמנות הגדולים בתולדות הציוויליזציה האנושית", אך גם "הנאצי הבלתי מתפשר בקבוצת הבוזזים שנועדו לחקירה אמריקאית בקיץ 1945".
במקביל לביזה הגרמנית, בוצעו פעולות דומות על ידי הרוסים במהלך מלחמת העולם השנייה.